הוצג על ידי:
שמי קופרברג רעיה - רחל
בת הרש-לייב קופרברג מהעיר אופטוב בפולין ובשיה-ברברה לבית אזסויינסקי מהעיר וויטבסק שבבילורוסיה.
נולדתי בעיר לגניצה שבפולין ביום 26.1.1948 לאחר שהורי הגיעו לשם לאחר מלחמת העולם השנייה. הם הכירו בעיר טשקנט באוזבקיסטן, אליה נמלטו מהשטחים הכבושים על ידי הגרמנים. אבי, הרש-לייב איבד את כל משפחתו כולל את אשתו וילדיו במחנה טרבלינקה ואז הוא נמלט לשטחים שהיו בשליטת הרוסים. לאחר תלאות הוא הגיע לטשקנט.
אימי, בשיה נמלטה עם בנה מהנישואים הראשונים מוויטבסק לטשקנט שם היא פגשה באבי. שניהם אלמנים שהחליטו לשקם את חייהם. בשנת 1946 נולד אחי מאיר ואז הייתה אפשרות ליהודים מפולין לעזוב את ברה"מ ולחזור לפולין. הורי החליטו על חזרה ושיכנו אותם באזור שלזיה התחתונה. כשהם כבר התגוררו בלגניצה, נולדתי. הילדות שלי הייתה ילדות כמעט נורמאלית, פרט לדבר אחד: הורי אף פעם לא נתנו לנו להתרחק מהם (הפחד לאבד את המשפחה היה כל כך חזק).
אמנם בפולין עד היום ילדים מתחילים את לימודיהם בגיל 7 , התחלתי את לימודי בגיל 6. אחי מאיר, הגדול ממני בשנה ושמונה חדשים, התחיל ללמוד בכיתה א' ואני למדתי ממנו לקרוא ולכתוב כך שבגיל 6 קבלו אותי לכיתה א'. למדתי בפולין 4 שנים וכשהייתי בכיתה ה', עזבנו.
איני זוכרת הרבה מעיר הולדתי, אני זוכרת רחוב ובו פסי חשמלית וחשמלית שהייתה עוברת מפעם לפעם. אני זוכרת תהלוכה בשנת 1956 נגד הקומוניסטים ששלטו בפולין, ראיתי אותה מחלון ביתנו ברח' זלוטורייסקה 21 בלגניצה וראיתי 2
גברים לבושים מעילי עור מצטרפים לתהלוכה בצעקם "הרביצו ליהודים" ותהלוכה שהייתה נגד קומוניסטים הפכה מיד לתהלוכה נגד יהודים.אני זוכרת מגרש כדורגל ומשחקי כדורגל ביום ראשון ואת הבושה של אבי כשביקשתי ממנו, ברגע של שקט לפני הגול המכריע, שיקנה עוד כדור כדי שהשחקנים, 22 במספר לא יריבו ביניהם.
אני זוכרת את הצבא הרוסי (כנראה מאז אני דוברת גם רוסית), אני זוכרת שהיה תיאטרון וקולנוע רוסיים בעיר, אני זוכרת גנים ובית ספר שבו למדתי, טיולי טבע שיצאנו עם הכיתה.
אני זוכרת את התיאטרון היידי עם אידה קמינסקה ובעלה, מלמן שבאו להציג בעיר בה היו הרבה יהודים. אני זוכרת את הקתדרלה הגדולה בקצה הרחוב ליד הכיכר של העיר הישנה ומנגד את בית הכנסת וחלוקת המזון הכשר כל יום ששי. זכור לי שהייתי מבקרת בכנסיה ואחר כך בבית הכנסת. לא הייתי מודעת ליהדותי ולכן היה קשה במיוחד לעזוב את פולין ולנסוע לישראל.
אני זוכרת את אחי הגדול, בנה של אימי, לושיק, כמה שהוא היה יפה ומלא חיים. את תאוותו לחיים טובים ולריקודים. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה כשהוא החליט ללמד אותי ואת מאיר לרקוד. הייתה לו שיטה מקורית: אם לא תרקדו טוב, אהרוג אתכם ממכות. מה זה למדנו מהר לרקוד מרוב פחד. אני זוכרת את היום שגויס לצבא הפולני וכן את הלילה בו הופיע ואמר שהרג חייל פולני שכינה אותו בשמות גנאי כיהודי. אני זוכרת את מבצע ההברחה שלו לחו"ל כדי שלא יימוק בכלא הפולני וכן את האושר של הורי שהתברר שהחייל הפולני חי.
יכול להיות שהורי לא היו נוסעים לישראל ולא היו עוזבים את פולין אך בנסיבות משפחתיות מיוחדות , אימי החליטה שהיא לוקחת את הילדים ועוזבת. אבי שפחד לאבד שוב את ילדיו השניים, הצטרף אלינו .
העלייה לארץ לא הייתה קלה. הגענו ביום 7.4.1959 לנמל חיפה. אחי לושיק, שעלה שנתיים לפנינו חיכה לנו ושכר סירה שתביאו מהר לאוניה מהחוף. שיכנו אותנו במחנה פחונים בין תל-מונד וכפר-הס. הכול היה זר ומוזר לנו. השפה, המנהגים והתרבות.
נאלצנו ללמוד את הכול מהתחלה. הילדים הלכו ללמוד עברית והורינו הלכו לעבוד בעבודות דחק (כך קראו לזה אז – עבודות יזומות ) כדי לפרנס אותנו.
אני זוכרת צריף קטן ובו עומד פסנתר – כנף כי הורי לקחו איתם מפולין את הפסנתר שלי כדי שאמשיך ללמוד . הפסנתר תפס 2/3 מהצריף אך הורי לא וויתרו. המשכתי ללמוד לנגן אף על פי שזה גרם לי להתבייש.
בבית ספר למדנו עם "צברים" אך הם שמרו מרחק מאיתנו. היינו שונים. לא דיברנו בשפתם והתנגנו אחרת. הם נולדו כאן בארץ ולא ידעו איך חיים בין גויים. היינו חייבים להיות מנומסים ושקטים והצברים לא הבינו את זה.
במשך כשנה וחצי שגרנו שם אני לא זוכרת שהייתה לי חברה או חבר מהצברים. נשארנו סגורים בייננו – העולים החדשים.
אני זוכרת את ריח הפרדסים ואת התנים שייללו בלילות ליד הצריפים. אני זוכרת את רעש טיפות הגשם בחורף על גג הפחון בו גרנו ואת חום הקיץ שצרב מהגג. אני זוכרת את "גולדה" התרנגולת השמנה שהייתה לי והלכה אחרי לכל מקום עד שאחי, לושיק, שהיה ימאי הגיע מהפלגה ועשה ממנה מרק עוף. שנים לא אכלתי עוף.
ואז, יום אחד, דיברנו עברית. פתאום התביישנו לדבר בפולנית או יידיש. רצינו לשכוח הכול מהגלותיות שהייתה בנו.
אחר כך עברנו לגור במעברת בת ים. אמי חלתה והייתה זקוקה לטיפול רפואי בבתי חולים ולכן הם החליטו לעבור. הציעו להם קרקע בנוף ים (היום הרצלייה פיתוח) אך אבי סירב. היה רחוק מדי לעיר ולכן עברנו לבת ים. המעברה הייתה גדולה. היה בית ספר עממי בו למדתי שנתיים. גרנו שם במשותף יהודים מפולין, רומניה, מרוקו ועוד ארצות. ערבוב שלם של אנשים ושפות. שרדנו.
משם למדתי לאהוב את שירי ארץ ישראל. לא היה לנו רדיו והיה רדיו אחד על כל המעברה
ששידר את קול ישראל – כי זה מה שהיה.
אני זוכרת בימי ששי, מוסיקה ניגנה בחוץ ואנו רקדנו במעגלים ליד בית הספר. אני זוכרת את תהלוכות של יום העצמאות ברח' אלנבי בתל אביב. כמה היינו גאים בצבא שלנו ובמדינה שלנו. עוד שנה עברה. המדינה שלנו.
אני זוכרת את חגיגות הפורים כל שנה במעברה. התחפשנו במה שהיה לנו בבית. לא היו תחפושות מוכנות.
ואז הגיע בית ספר תיכון. כיתה ט'. אנחנו מבוגרים יותר. אך לא בהכרח חכמים יותר. לא אהבנו ללמוד. הרבה נשרו מהלימודים והלכו ללמוד אקסטרני כי לא עמדו במסגרת הקשוחה של אז.
גם אני עזבתי בכיתה י'. רציתי בגדים, בילויים. אז עבדתי ביום אך משום מה למדתי בערב. כך שסיימתי י"ב כיתות ועשיתי בגרות (פרט למתמטיקה).
לצבא לא הלכתי. דחו לי את הגיוס כי הייתי צריכה ללכת לחיל מודיעין (עקב שליטה בכמה שפות) אך עד אז כבר הייתי אמא של אלונה.
אם אלוהים אהב אותי, ואני יודעת שכן, בזה שיש לי את אלונה ואת בני. ילדי.
אימי זכתה להכיר ולאהוב את אלונה ונפטרה כשאלונה הייתה בת 3. בני נולד בשנת 1972 ואבי אהב אותו מאד. אלונה ובני היו משוש חייו.
אני התחלתי לעבוד בקופת חולים הכללית בשנת 1973 בתור פקידה מן המניין. כעבור כמה חודשים קודמתי לתפקיד מזכירת מרפאה,תפקיד אותו מילאתי במשך 27 שנה.
בשנת 1998 חליתי בסרטן השד. נותחתי , עברתי הקרנות וטיפולי כימותרפיה. גם בעבודה לא ראו בעין יפה את חזרתי לתפקיד הקודם. ניסו להתאים לי במשך כשנה תפקיד אחר אך הרגשתי שאני נגמרת. הרגשתי מחנק.
ואז בן-זוגי הציע לי הסבה מקצועית ולנצל את השפות שדיברתי בהן. הציע שאלמד בקורס למורי דרך באוניברסיטת חיפה. נדלקתי על הרעיון וסיימתי את הלימודים בהצטיינות,אפשר לומר.
מאז אני עובדת כמורת דרך, במיוחד בשפה הפולנית, עקב מיעוט המדריכים בשפה זו, אני מוצפת עבודה.
אני נהנית מהחיים ומצטערת שאיני סבתא טובה יותר לנכדי – אפיק, פלג ועומרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה